<h1>ספר החינוך מצוה שע"ט</h1>
<h2>דף לג:</h2>
שנצטוו שישאו הכהנים הארון על הכתף כשמוליכין אותו ישראל ממקום למקום, שנאמר [במדבר ז'] כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו. וכתב הרב משה בן מימון זכרונו לברכה אף על פי שמצוה זו באה ללוים בעת ההיא היה, כלומר במדבר למיעוט מספר הכהנים בימים ההם, ואולם לדורות הכהנים חייבין במצוה זו והם ישאוהו כמו שהתבאר בספר יהושע וספר שמואל. והרב משה בן נחמן זכרונו לברכה כתב [בהשגותיו על השורש השלישי] זה שאמר הרב שנעתקה המצוה לכהנים אינו אמת, חלילה לנו שנאמר שנשתנה שום מצוה בתורה שיהיו נפסלין הלוים ממשא הארון לעולם, ויפה פירש, והלוים נשאוהו בימי דוד, שנאמר [דברי הימים א' ט"ו] ויהי בעזור האלהים את הלוים נושאי ארון ברית יי', וכתיב [שם] וכל הלוים הנושאים את הארון וגומר. אבל באמת כי הכהנים והלוים כולן כשירין במשא הארון מן התורה, שכולן נקראו לויים, וכמו שכתוב [יחזקאל מ"ד] והכהנים הלוים, וכן כתוב [דברי הימים שם] ויתקדשו הכהנים והלוים להעלות את ארון יי' אלהי ישראל וגו' כאשר צוה משה כדבר יי' בכתפם במוטות עליהם. ואמרו בספרי, והיכן צוה, ולבני קהת לא נתן וגומר, כי כולם נקראו בני קהת. ועוד כתב כי מה שאמר הרב משה בן מימון זכרונו לברכה שהתבאר זה בספר יהושע ושמואל לא מצא הוא הביאור הזה אבל מצא בהפך, שהרי נאמר שם [יהושע ג'] ויצוו את העם לאמר כראותכם את ארון ברית יי' אלהיכם והכהנים הלוים נושאים אותו. אבל האמת כמו שאמרנו שכל השבט כשר למשא הארון, ועוד שמפורש הדבר במסכת סוטה [ל"ג ע"ב] שאמרו זכרונם לברכה כיצד עברו ישראל את הירדן, בכל יום לויים נושאים את הארון והיום נשאוהו כהנים, כלומר ביום שעברו את הירדן נשאוהו הכהנים לבדם, כי כן כתוב [שם] ויאמר יהושע אל הכהנים לאמר שאו את ארון הברית, כדי להעשות הנס על ידי כהנים שהם קדש קדשים בשבט. ולפי הדומה מה שאמר הרב משה בן מימון זכרונו לברכה שמבואר הוא ביהושע מזה המקרא הוא, ואיננו ביאור הכרחי כלל כמו שאמרו. וזה שנאמר בספר מלכים [מל"א פ"ח] ויביאו הכהנים את ארון ברית יי' אל מקומו אל דביר הבית אל קודש הקדשים, גם זה אל יקשה בעיניך, כי מפני שהלוים אינם נכנסים לבית קדש הקדשים הכניסוהו הכהנים לבדם. והעיקר לפי הדומה כדברי הרב משה בן נחמן זכרונו לברכה שכל השבט כשר למשא הארון, ומה שכתוב [דברי הימים ב' ל"ה] ויאמר ללוים וגו' תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל אין לכם משא בכתף, עוד עניינו שלא יצטרכו ישראל לישא הארון ממקום למקום, אבל אין העניין שאם יצטרכו לשאת אותו שלא ישאוהו הלוים, וזה דבר ברור ונגלה לכל. ומה שאמרו זכרונם לברכה [חולין כ"ד ע"א] מומין פוסלין בכהנים ואין שנים פוסלין בכהנים לא אמרו כן אלא בעבודת הכהונה שאין שנים פוסלין באותה עבודה, אבל בעבודת המשא גם בכהנים פוסלין שנים כמו בלוים. משרשי המצוה לפי שכל עיקר כבודן של ישראל הוא התורה שבה נבדלו משאר העמים ונעשו חלק יי', על כן ראוי וכשר לשאת אותה בכתפי האנשים הנכבדים והמקודשים שבנו, ואין צורך להאריך במובן לתינוקות של בית רבן. כל עניין מצוה זו מבואר בכתוב, והוא שישאו הכהנים והלוים הארון בכתף בעת שיצטרכו לנשאו ממקום למקום, כגון בעת מלחמה או לשום דבר אחר, ולא ישאוהו בעגלה או על גבי בהמה, וכבר שמו חכמים [סוטה ל"ה ע"א] לדוד טועה בדבר שהתינוקות קורין אותו בנשאו הארון על העגלה. ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתן כי אז היו צריכין לשאת ארון ברית יי' מפני מלחמה או כאשר יצוה מלכם, אבל עכשיו בעוונותינו אין לנו מלך ולא ארון לישא בשום מקום. ומצוה זו מוטלת על שבט לוי ועל שאר ישראל שיסכימו על ידם. וזה שנהגו בגליות היום להוציא ספר תורה לקראת מלכי האומות אין זה בחיוב מצוה זו כלל, שכל בני ישראל רשאין לישא אותו, ואם מדרך כבוד התורה יבחרו גם היום שישאוהו מבני לוי תבוא עליהם ברכה.
